אנו לא שרים כשאנו מפוחדים, מיואשים, עייפים או אחרי ארוחה כבדה. אנו שרים כשאנו מתגעגעים לאדם אהוב, כשאנו כמהים לזמנים טובים יותר, כשאנו חוגגים הישגים או מצפים להתגלות כלשהי.

אין אנו שרים כשאנו זחוחי דעת. אנו שרים כשאנו חותרים להשיג דבר-מה, או לאחר שטעמנו את טעם השמחה ואנו מטפסים עליה עד לשמים.

שיר הוא תפילה – המאמץ להתעלות מעל לדאגות הקטנות של החיים ולפלס דרכנו אל המקור שממנו באנו. שיר הוא החיפוש אחר גאולה.

המדרש מדבר על עשרה שירים בולטים בהיסטוריה של עם ישראל – עשר פעמים שבהם חוויית הגאולה שעברנו מצאה לה ביטוי במנגינה ובשיר. התשע הראשונות היו: השיר שהושר בליל יציאת מצרים "שירת הים" "שירת הבאר" שירת משה עם השלמת כתיבת התורה , השיר לאחר שיהושע עצר את השמש מלכת שירת דבורה ,שירת המלך דוד , השיר לחנוכת בית המקדש , ושיר השירים של המלך שלמה, שהוא שיר הלל לאהבה שבין החתן השמימי, בורא העולם, לכלה – עם ישראל.

השיר העשירי, כך גורס המדרש, יהיה "השיר החדש" של הגאולה הסופית, והמוחלטת, גאולה שתמחה מעל פני האדמה כל סבל, כל בורות, כל קנאה וכל שנאה; גאולה בקנה מידה כה גדול, שיידרש שיר חדש – אוצר מוסיקלי חדש לחלוטין – כדי להביע את הכמיהה שהיא תעורר ואת השמחה שהיא תביא, וכדי לתת ביטוי לקול שאיפתה הנשגבת של הבריאה.

השירה הידועה ביותר מעשרת שירות הגאולה היא שירת הים שאותה שרו משה ובני ישראל בעת חציית ים סוף. אנו אומרים את השירה הזו בכל בוקר בתפילות הבוקר שלנו וקוראים אותה בציבור בבית הכנסת פעמיים בשנה. ביום השביעי של פסח וכן בשבת זו שבת שירה.

שירת הים היא שירת הלל לקב"ה על נס הגאולה שגאל את ישראל כשחצה את ים סוף לשניים – "וייבקעו המים, ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה והמים להם חומה מימינם ומשמאלם" (שמות יד, כא-כב) – והטביע בים את המצרים שרדפו אחריהם. השיר מבטא את כמיהת עם ישראל שאלוקים יוליך אותם לארץ מולדתם וישכון בינותם בבית המקדש. השירה נחתמת בהתייחסות לגאולה הסופית שבה "ה' ימלוך לעולם ועד".

למעשה ישנם שני נוסחים של שירת הים, הנוסח הגברי והנוסח הנשי. לאחר שמשה ובני ישראל שרו את שירת הים לקחה "מרים הנביאה אחות אהרון את התוף בידה, ותצאן כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות. ותען להם מרים, שירו לה' כי כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים…".

הגברים שרו, ולאחר מכן שרו הנשים, רקדו והיכו בתוף. הגברים שרו – שרו את שמחתם על הצלתם, שרו על כמיהתם לגאולה שלמה יותר – אך דבר-מה היה חסר, דבר-מה שרק שירת אישה יכולה להשלימו.

מרים, אחותם הבוגרת של משה ואהרון, ניצחה על החלק הנשי לשירת הים. הייתה זו מרים, ששמה פירושו "מרירות" ושנקראה כך כיוון שבשעת הולדתה נכנסו בני ישראל לשלב הקשה ביותר של גלות מצרים; מרים, אשר כשהניחו את משה הקטן בסל על גדות הנילוס עמדה מרחוק מתוך דאגה לשלומו שכן הייתה זו מרים, בעלת הבאר העמוקה של הרגש הנשי, שחוותה באמת את מר הגלות והרדיפות. מרים אף הייתה זו שניצבה ושמרה לבדה על התינוק הרך שבתיבת הגומא על גדת הנילוס רחב הידיים – שניחנה ביכולת נשית לסובלנות, שקידה ותקווה – מרים, ששמרה בערנות בלתי פוסקת על מי שעתיד היה להיות גואל עם ישראל.

דמות האישה הצעירה הניצבת על משמרתה בסבך קני הסוף שעל גדת הנילוס, כשהתקווה לגאולה כנגד מר הגלות ממשיכה לחיות בליבה – דמות זו מזכירה את דמותה של אם-שומרת אחרת – דמותה של רחל. כפי שתיאר זאת הנביא ירמיהו, רחל בוכה על סבל ילדיה שבגלות, בקברה הבודד על הדרך המובילה מבית-לחם לירושלים. רחל חשה בעומק כאבנו, יותר מן המנהיגים והאבות הזכרים. מה שיביא לבסוף את הגאולה יהיה התערבותה של רחל בפני אלוקים למעננו לאחר שהתערבותם של הגברים נכשלה.

מרים ומקהלתה הביאו לשירת הים את עוצמת הרגש ואת עומק האמונה הייחודיים למין הנשי. הנשים חוו את מר הגלות בחריפות רבה יותר מן הגברים, אולם אמונתן הייתה חזקה יותר ובת קיימא. לפיכך הייתה כמיהתן לגאולה נוקבת יותר, אך גם שמחתן על הגאולה המתקרבת ושאיפתן להגשמתה הייתה גדולה יותר.
גדול המקובלים הרב יצחק לוריא כתב שהדור האחרון שלפני ביאת המשיח הוא הגלגול החוזר של דור יציאת מצרים.

כיום, כשאנו עומדים על סף הגאולה הסופית, האישה היא שוב מי ששירתה נוקבת ביותר, שהתוף שלה חדור תקווה רבה יותר, שהמחול שלה הוא השמח מכולם. כיום, כמו באותם ימים, הגאולה תתממש בזכותן של נשים צדיקות. כיום כאז, כמיהתה של האישה למשיח – כמיהה שהיא עמוקה יותר מזו של הגבר, מעניקה השראה לכמיהתו של הגבר ומרוממת אותה – כמיהתה של האישה היא הזמירה העיקרית במנגינת הגאולה.

מעובד ממשנתו של הרבי מליובאוויטש זי"ע

הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי", מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו